ילדים צומחים בסביבה מוארת, ופורחים דרך מבט אוהד.
בכל יום מחדש, אני בוחר לראות את הילדים, המורים וההורים בעיניים טובות,המזמנות את הלבלוב והפריחה של כל נפש בבית חינוך 'רעות'.
הצמיחה היא אישית ועם זאת משותפת, כשאנו פועלים יחד כקהילה שלמה, אנחנו יכולים ליצור את הסביבה המשגשגת הזו, מתוך אמונה בכוחו של הפרט ובכוחה של הקהילה. זוהי הרוח שמובילה אותנו ב'רעות', בכל עשייה.                                                                       
אני מאמין בהוראת הטוב בעולם. דרך אומנות, מלאכות והתנסות חושית, אנו מלווים את הצעירים במפגש יומיומי קשוב, בדרכם להפוך לבוגרים חופשיים, הממשיכים לחפש ולהוסיף טוב ואור לעולם.

שמי איציק שכן טוב 

אני אוהב את המקצוע שלי כי הוא מאפשר לי לקחת אחריות על מגוון נושאים שאני אוהב , לקדם דברים שאני מאמין בהם ובעיקר לעבוד עם קהילת מורים ילדים והורים שאני כל כך אוהב. 

מה שחשוב לי בעיקר זה , ללמד את הילדים, דרך דוגמה אישית הדרכה חיה  וערכים. להיות חברים וידידים טובים ובעיקר להנות 

מדוע אני אוהב את המקצוע שלי:

אני אוהב את הקשר הקרוב עם הילדים, את הליווי האינטנסיבי והתהליכי שנמשך שנים רבות. בעיקר אני מלא גאווה לראות אותם גדלים ומתעצבים כאנשים חופשיים, יצירתיים, רגישים ושוחרי טוב. אף שהעבודה היא בהחלט מאתגרת ולעיתים קשה, זאת עדיין העבודה הכי טובה בעולם!

מה הדבר שהכי חשוב לי ללמד את הילדים: הכי משמעותי בעיני זה לחנך לאהבת האדם והעולם בו אנחנו חיים. חשוב לפתח ערכים של חשיבה ביקורתית ועצמאית, אך לא כזאת שמנתקת את האדם מהסביבה ומשכיחה ממנו את יופי העולם ופלא החיים. אני מקווה שהתלמידים שלי ייצאו לעולם עם רצון לפעול בו, לשנות אותו ולהפוך אותו למקום טוב ועדין יותר.

כרכז התרפיות וסגן מנהל בבית ספר רעות אני זוכה לשלב בין ראייה חינוכית רחבה לבין ליווי טיפולי אישי. אני אוהב להיות שותף ביצירת סביבה שבה כל ילד מקבל מענה לצרכיו – לימודיים, רגשיים וחברתיים. תפקידי מאפשר לי גם לתמוך בצוות, להוביל תהליכים ולהבטיח שכל תלמיד ירגיש מוכל ומובן.

...

שמי ענבר גרון ואני מוזיקאי, מורה, מוביל סדנאות וריטריטים מוזיקאליים ומנהל בית הספר המנגן. 

אני אוהב לעסוק במוזיקה כי מוזיקה היא כלי שנותן מענה לכל אתגר בחיים. היא מזכירה לנו כל פעם מחדש שיש פתרון בנשימה וזרימה לקשיים שאנחנו חווים. 

הדבר הכי חשוב שאני שואף ללמד הוא הקשבה באהבה, ואהבה בהקשבה, כל השאר מתלווה לזה.  

אני אוהבת את המקצוע שלי כי במסגרתו אני יכולה להיות שם, לעזור, לתמוך ולייעץ
לילדים, לצוות ולהורים. 

לאחר עשור במערכת החינוך, זכיתי להכיר את חינוך וולדורף שעדיין מפתיע ומרגש בכל יום מחדש. 

חשוב לי ללמד את הילדים ש״בלב ליבו של הקושי, שוכנת ההזדמנות״ (אלברט איינשטיין)

מדוע אני אוהב את המקצוע שלי: אני אוהבת וחיה מלאכה ויצירה כל חיי בכל רגע וזמן פנוי. אני מאמינה בכל ליבי שהיצירה והבריאה הזו בידיים שלנו נותנת מזור ורוגע, לעיצוב של נפש בריאה ומאושרת. המלאכה בריאה וחיונית לכל אדם, היא יוצרת רוגע פנימי, בטחון ושלווה וזה כל כך חשוב לזכות בטוב שהיא יכולה להביא לנו למהלך חיינו. המלאכות תורמות לפיתוח אינטיליגנציה, היא מערבת את כל ישותו של הילד, העיניים עוקבות ומלוות את תנועת היד והיא גם מקדמת ומעירה את היכולות המנטליות, הילדים מפתחים חוש לעיצוב מעשי לצבעים, צורות ורעיונות חדשים."ככל שניקח יותר בחשבון שאינטלקט מתפתח מתוך תנועות הגפיים, מתוך מיומנויות ואומנויות, כך יהיה טוב יותר." רודולף שטיינר
מה הדבר שהכי חשוב לי ללמד את הילדים: קודם כל חשוב לי הקשר הטוב והאוהב עם הילדים, שתמיד נשמח להיות ביחד.על הקשר הטוב הזה אנו בונים דרך משותפת וגדלים ומתפתחים משנה לשנה יחד. אני אוהבת לראות שהילדים נהנים בשיעורי מלאכה, מתרגשים ורוצים להספיק עוד ועוד, הרבה מהם גם ממשיכים בהפסקות :) לפעמים אני רואה ילדים כל כך שקועים ושלווים שזה ממש כיף לתפוס את הרגע הזה ולהתבונן בו בסיפוק וחיוך גדול.. הרבה פעמים כשלומדים מלאכה חדשה צריך לחצוב בה עד שתופסים את זה וזה יכול לעלות תסכול רב, אך כשמגיעה ההצלחה לידיים הטובות שלהם זה כל כך מספק ואז אי אפשר להפסיק ולהתלהב מההצלחות. 

כמחנכת כיתת חורש בבית ספר רעות אני זוכה ללוות את הילדים בצעדים הראשונים של גילוי העולם. אני אוהבת לראות כיצד סקרנותם הטבעית מתעוררת בלמידה, במשחק ובמפגש החברתי. בעיניי הכיתה היא כמו חורש חי – מלא גוונים, צמיחה ויחודיות – וכל ילד הוא עץ צעיר בעל יופי משלו.

כמורה לפסיכותרפיה אני אוהבת ללוות תלמידים במסע המיוחד של הקשבה לנפש. בעיניי זהו מקצוע המשלב ידע, רגישות ויצירתיות, ומאפשר לתלמידים ללמוד איך להיות נוכחים באמת עבור האחר. מרגש אותי לראות איך דרך הלימוד הם מתפתחים בעצמם ומגלים כלים להעניק ריפוי ותמיכה משמעותית.

אני נהנה לשלב תנועה, יצירה ושמחה בלמידה. הקרקס מאפשר לתלמידים לגלות את יכולות הגוף, לפתח אומץ והתמדה, ולבנות אמון בעצמם ובחבריהם. אני אוהב לראות איך דרך משחק, שיווי משקל ושיתוף פעולה הילדים מגלים חוסן פנימי ותחושת הצלחה.

הכי חשוב ללי ללמד וללמוד על אהבה. האמצעי: הומור, משחק ואומנות.

מה הדבר שהכי חשוב לי ללמד את הילדים: איך לעשות טעויות ולנסות לתקן אותן, או לפחות לחיות איתן בשלום​

מדוע אני אוהב את המקצוע שלי:

דרך הוראת האמנות אני פוגשת נביעה אינסופית של אפשרויות. מרגש לראות אצל הילדים את המפגש שלהם עם עצמם בחיבור לחומר ולרעיון. לפעול כחלק ממבנה שלם של התקופות הנלמדות, להיות בדיאלוג עם המורים האחרים, ליצור אינטגרציה והנכחה של רעיונות מופשטים שעולים בתכנים הלימודיים.

מה הדבר שהכי חשוב לי ללמד את הילדים: חשוב לי שיפגשו מגוון חומרים וטכניקות דרך עשייה ויצירתיות יחוו משחקיות וחרות, יפגשו את ה 'אני יכול.ה" שנמצא בתוכם. לפעמים כיחידים ולפעמים כחלק מקבוצה. וירכשו מתוך העשייה את שפת האמנות.

מדוע אני אוהב את המקצוע שלי:

אני מאמין בכוחה המרפא של המוזיקה, ובכוחות הרצון של הילדים והמבוגרים כאחד.

אני אוהבת ללמד מלאכה כי זה מקצוע שמחבר בין הלב, הראש והידיים. דרך היצירה הילדים מפתחים סבלנות, התמדה ודמיון, ולומדים לגלות יופי בפרטים הקטנים. בבית ספר אנתרופוסופי המלאכה הופכת לשפה חינוכית שמטפחת חיבור לטבע, לעצמי ולקהילה.

אוהבת כמחנכת כיתת מגדלור בבית ספר רעות את האפשרות להעניק לכל ילד מקום לראות ולהיראות באמת. בכיתה שלנו יש מרחב לחקירה, ליצירה ולגילוי הכוחות האישיים, וכל תלמיד זוכה ליחס אישי וחם. אני שמחה להיות חלק מתהליך שמחזק ביטחון עצמי ותחושת שייכות בקהילה.

השפה הערבית היא כמו מוסיקה לאוזניים – מלאה ברכות, בעושר וביופי, ולכל מילה יש ניואנסים שמוסיפים עומק ומשמעות לכל משפט שנאמר. ללמד ערבית זה ללמד הרבה יותר משפה – זו הזדמנות לחבר אנשים, ולבנות עתיד שבו יש יותר הבנה והערכה הדדית.

אני רואה בשפה הערבית גשר – גשר שמחבר בין אנשים, בין עמים, ובין דורות.

אני נהנית לשמוע שהתלמידים מביאים את הערבית הביתה, 

מכניסים את השפה למשחקים שלהם ולחיים היומיומיים. 

אני ממש מצליחה לראות כיצד השפה יוצרת קרבה וחיבור, איך היא מסירה חומות ומקרבת. 

היא כוח עצום שמחבר ומסייע לנו לראות את הדמיון בתוך השוני, ולהפוך את הזר למוכר.

מדוע אני אוהב את המקצוע שלי:

עבודה עם ילדים מגמישה את המחשבה שלי, גורמת לי להיות ערה לשינויים יומיומיים, תמיד מעניינת ומחדשת. והעיקר- מרחיבה את הלב.

מה הדבר שהכי חשוב לי ללמד את הילדים: נשמע קלישאתי אבל הכי הכי חשוב לי שהילדים ילמדו לראות בכל אחד את הטוב שבו ולקבל באחרים ובעצמו גם את הצדדים המאתגרים. כך העולם יהיה הרבה יותר מאיר עבורם ועבור סביבתם

אני אוהב במקצוע שלי כמחנך בבית ספר רעות את ההזדמנות ללוות את הילדים במסע ההתפתחות שלהם, להיות עבורם דמות משמעותית וליצור קשר אישי ואנושי. מרגש אותי לראות איך כל תלמיד מגלה את הכוחות הייחודיים שבו, ולדעת שאני שותף בצמיחה ובבניית קהילה חמה ותומכת.

מדוע אני אוהב את המקצוע שלי:

אני אוהבת את האתגר של ריבוי כישורים ורבדים במקצוע  . אני אוהבת את ההזדמנות ליצירתיות . אני אוהבת את הקשר שנוצר עם התלמידים. אני אוהבת לראות את הקבוצה שנוצרת בכיתה ואת העצמאות והייחוד של התלמידים בתוך התהליך הזה.

מה הדבר שהכי חשוב לי ללמד את הילדים: להיות בני אדם, לכבד את עצמם, להיות אמפתיים לזולת. להיות עשירים בשייכות תרבותית, לפתח זהות .חשוב לי לטפח כישורי למידה וכישורי חשיבה שיאפשרו להם להמשיך להיות סקרנים, ללמוד ולהתפתח.

אוהבת משחק, תיאטרון, במה דרמה מילדות. אוהבת את החיות, היצירה, האפשרות לצאת מגבולות עצמי, ההדדיות הקבוצתית. 

התיאטרון מלמד תהליך יצירה אישי וקבוצתי, דורש קשב, חיבור, ריכוז, התמסרות, עבודת צוות ואמון ומשלב בתוכו אומנויות כמו דיבור, שימוש בגוף, קצב, תנועתיות ועוד.

אני אוהבת את המקצוע שלי כי תמיד רקדתי ויצרתי בתנועה, וזה פוגש את הילדים במקום הטבעי והשמח שלהם.

מעבר לזה האוריתמיה מעבירה דרכה ערכים שמאד חשובים בעיני כמו הקשבה, אחדותיות, סובלנות, חיבור של שונים ומגוונים לאחד ועוד..
ואני שמחה להיות גשר לזה.

​

הכי חשוב לי ללמד את הילדים להביא את עצמם במלואם וכחלק משלם , ללמוד לנוע בין האינדיבידואל לקבוצה, בין הפרט והכלל בהרמוניה ואהבה
 

במשחקיות וביצירתיות נרקם בין ילדי 'רעות' וביני קשר. המפגש הוא מקום להיות.
לחלוץ נעליים, ולתת לאצבעות לנוע, הן הרי שלוחות של הלב.

להדליק נר, לשחק בבובה או במשחקי קופסא, לבנות בית בובות או מגרש ספורט אולימפי מבוץ או מקרטון עם הרבה דבק חם וספלולים. להסכים להתלכלך, לקרוא אגדה, לבשל במטבח, להתחפש, להמציא משחקים ולפתוח בקלפים... ואפשר גם וגם וגם.
בשקט העשייה, לפעמים מתפתחת שיחה.
לפעמים השתיקה היא התנועה החשובה מכל.

ומכיוון שדרך קשר נוצרנו, ובקשר נפצענו כך גם נרפא.
אני חוצבת את המטפלת שבי מדי שעה וחונכת את שרירי התרפיה שלי בכל תקשורת.
אני אוהבת ששדה ההתפתחות שלי הוא דרך המפגשים עם ילדי בית החינוך, המרחיבים בי את החיוך. 
עם ההורים המרגשים שלהם כשאני פוגשת את האהבה שלהם לילדיהם ואת הדחף להיטיב איתם.
עם צוות בית החינוך כולו שמאור פניהם ומסירותם מדבקים הם.
בחרתי טוב.

תודה-
להזמנת הגורל שחיברה אותי ל'אביב' שהפך ל'רעות'-
להזדמנות לתת מעצמי לחבורת אנשים שהאור שלהם בוהק, מתוך פעולת מירוק כלי ערה, לבבית, ונחושה. 
לאפשרות להיות בהשפעה ובתנועה של חיבור והתמודדות ומתוכה לגלות ריפוי וצמיחה.
♡
להוות משענת לנפש בעת מלחמה זאת שליחות עצומה בשבילי. אני מחזיקה אותה ביראת קודש.
נושאת תפילה שכל שנשבר יתאחה בחמלה, בעדינות, לחדש אַחר, אך אפשרי ומשגשג בדרכו המסתורית והכואבת של הקיום.

בתיק ההכשרות שלי נמצאות: פסיכותרפיה אנתרופוסופית, הנחיית קבוצות, האקומי (מיינדפולנס), תקשורת מקרבת (NVC), הוראת אמנות וחינוך לאמנות.

"כַּ֭מַּיִם הַפָּנִ֣ים לַפָּנִ֑ים כֵּ֤ן לֵֽב־הָ֝אָדָ֗ם לָאָדָֽם׃"  מ"ג משלי כז יט